היצירה שלי
עולם של יצירה והדרכה רגשית
שוב אחרי הרבה זמן, צפות בי מחשבות, מחשבות של געגועים, געגועים לידיד שלי. ידיד שלי החליט שהוא עוזב את הארץ כדי לנסות את מזלו בחו`ל, היה איש עסקים קטן די הצליח לו ואז פתאום נפילה אחרי נפילה, ואז חשבתי על הארץ הנפלא שאנו חיים בה. חיינו סובבים משפחה, חברים אולי איזה שהוא חיית מחמד, עובדים, לומדים ומה רע לנו? מה אנחנו מחפשים במקום אחר שהוא לא שלנו? מה יש בחו`ל! רעיון הדהירה לזהב.
רובינו ישר אחרי שתים עשר שנות לימוד התגייסנו ונתנו את עצמנו לשירות הצבאי שבו הרבה שאלות התחילו לגרום לנו לחשוב על מה אנחנו עושים? עד כמה הפטריוטיות יוצאת לנו? אנחנו מרגישים שאנו חייבים תקופת התנתקות! משתחררים, עובדים וטסים.
חשבתי על המשמעות שלי בארץ של הסובבים אותי, הלימודים או הבן זוג הם משהו שמקבע אותי בארץ או שאולי גם אני ינסה שוב באיזה שהוא שלב את מזלי בעולם שמחוץ למדינה הזאת? אם יש כול כך הרבה תסכול מהמדיניות למה אני כתושבת המקום לא עושה כלום!? למה אני לא הצטרפת לאיזה שהיא תנועת מחאה?
שוב לפני ראש השנה הופיע בטלוויזיה העמותה `לתת` שדואגת לכך שבחג אנשים לא ישארו רעבים. כעס צף בי כלפי הממשלה, המדיניות, היא זאת שצריכה לדאוג לאנשים, לא אנחנו התושבים? אז מה לא נעזור! המדיניות צריכה להיות כזאת שכשמפרסמים את דו`ח העוני יהיה לזה משמעות ולא עוד מספרים על דפים וניתוחים סטטיסטים שלא מקדמים ומשנים. באחד הקורסים המרצה מסביר לנו מה היא למידה?
מה היא הדרך הנכונה ללמד ואיך שלמידה חויתית היא למידה מועילה ואז אחת הסטודנטיות שואלת `אם למידה חויתית מועילה למה ממשיכים ללמד בצורה פרונטלית?` המרצה שיתף אותנו בסיפור ואני מעונינת לעביר אותו אליכם. `קבוצת מדענים הציבה חמישה קופים בכלוב. במרכז הכלוב הציבו סולם ועליו ערמת בננות. כאשר קוף מסוים עלה על הסולם כדי לקחת לו בננה, המדענים שפכו מים קרים על הקופים שנשארו על הקרקע. לאחר זמן מסוים, כל אימת שקוף כלשהו נסה לעלות על סולם, היו אוחזים בו שאר הקופים או מונעים את עלייתו לסולם באלימות. במשך הזמן הפסיקו הקופים לעלות על הסולם למרות הפיתוי של הבננות ואז המדענים החליפו את אחד הקופים. הדבר הראשון שהוא ניסה לעשות היה לעלות על סולם, דבר שנמנע בנחרצות ובמהירות על ידי שאר הקופים אשר הכו אותו. לאחר מספר ניסיונות כואבים הפסיק הקוף, החדש בחבורה, לנסות לעלות על הסולם. המדענים החליפו קוף נוסף אשר ניסה לעלות על הסולם כקודמיו. הפעם השתתף הקוף הראשון שהוחלף בהכאת המטפס בהתלהבות רבה. החלפת הקוף השלישי חזרה על אותו ריטואל, ובהדרגה הוחלפו שני הקופים הנוספים עד שלבסוף לא נותר אף לא קוף אחד מהקבוצה המקורית. המדענים נותרו עם חמישה קופים שלמרות שמעולם לא ספגו מקלחת מים קפואים המשיכו להכות בכל מי שניסה להגיע אל הבננות. אם היה ניתן לשאול אותם למה הם מכים את כל מי שמנסה לעלות על הסולם, קרוב לוודאי שהתשובה הרצינית הייתה: `לא יודע ככה זה היה מעולם....` נשמע לנו מוכר?
עלינו לבדוק בעצמנו את הקיבעונות שלנו, ולוודא שאיננו מכים אחרים או את עצמנו, או מתחפרים בהנחות היסוד שלנו בלי לנסות לבדוק את מקורן או לנער אותן מן האבק. ובהקשר לזה נאמר ע`י אלברט אינשטיין: `הרבה יותר קל לפרק אטום מאשר לפרק דעה קדומה``.
תחשבו על זה האם אנחנו הקופים ששפכו עליהם את המים או שעושים את מה שאנחנו שהורגלנו. עצורו לרגע... לחשוב, לשאול, להבין ולהתחיל לשנות זאת המדינה שלנו ואנחנו אחראים למה שקורה כאן.
זה החיים שלנו!
מהקופה שמסרבת להמשיך להיות קופה!